האם היסחפות אחרי הרוב היא אכן עבדות?

בשיעורים האחרונים אנו עוסקים באינטנסיביות רבה בנושא העבדות בעולם המודרני, כשאני מנסה לטעון כל הזמן שכפיית המחשבה וההיסחפות אחרי הרוב היא "עבדות" מודרנית. אולם עצם ההנחה הזאת זקוקה לבירור, האם אכן עצם ההתנהגות כמו ש"כולם מתנהגים" היא עבדות? האם ההליכה בתלם של התרבות המערבית המודרנית היא אסון בפני עצמו? אומנם, בעבר דנו כבר בנושא מזוויות שונות והעלנו נושאים רבים הקשורים לסתירות הישירות שבין התרבות המערבית ליהדות, אולם בשיעור זה ברצוני לדון בעצם תופעת ה"עדר" ותפקידה החשוב כל כך בתרבות המערבית- האם יש פגם ישיר בעצם ההתנהגות האחידה של מליארדי אנשים?

אחד הסיפורים הקשים במקרא, אולי הקשה שבהם, הוא סיפור המרגלים. מידי שנה, כאשר אנו קוראים את הגעתם של מרגלי בני ישראל לארץ ואת הצלחתם הכל כך קלה בשכנוע של העם, יש מקום לפליאה גדולה לגבי "הצלחתם" המסחררת. שהרי מדובר בעם שעבר הרבה מאוד ניסים, ראה את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף ועוד שורה ארוכה של מהלכים לא טבעיים שהקב"ה עושה להם. והעובדה שהמרגלים מצליחים לשכנע אותם בקלות שהארץ היא אוכלת יושביה ושאין סיכוי לכבוש אותה- מפליאה. איך יתכן שבני ישראל מאמינים למרגלים ולא למשה? הרי משה הוכיח כבר עשרות רבות של פעמים את צדקתו בכל דבר שאמר או הבטיח ופעמים רבות מי שלא האמין למשה סבל מכך מאוד (פרעה, קורח ועדתו, המעפילים לארץ ועוד...) ואם כן איך יתכן שבקלות רבה כל כך המרגלים רוכשים את אמונם של עם ישראל?

מלבד דברים רבים אחרים שאפשר לומר באותה פרשה קשה, חשוב לדעתי לעמוד על מילת מפתח החוזרת על עצמה בפרשיה:
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ... וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(במדבר פרקים יג- יד)

ניתן לראות שהמילים "כל העדה" חוזרות על עצמן פעמים רבות מאוד בפרשיה, המרגלים אינם חוזרים אל משה רבינו, ששלח אותם, אלא הם באים אל "כל העדה". לדעתי יש כאן גישה מחושבת ומתוכננת של המרגלים. המרגלים ידעו שכאשר הם יפנו אל ציבור גדול, כאשר הם ידברו עם כל העם, הרי שיש להם סיכוי גדול הרבה יותר לשכנע בצדקת דבריהם. המרגלים הבינו שהפסיכולוגיה של ההמונים היא כזאת שיותר קל יהיה לגרום להידרדרות של החבורה כולה ולמצב של אין חזור מבחינת השכנוע של הרבים. נתאר לעצמנו שהמרגלים היו באים אל משה רבינו בלבד, סביר להניח שמשה היה מצליח להתארגן, לשכנע חלק מהם או לכבוש את דעת הקהל לפני שהשמועות הלא טובות היו מגיעות אליהם. לכן פנו המרגלים מיד בחזרתם לכל העם כולו, מתוך ידיעה שכאשר הרוב יתחיל "לבכות" יהיה קשה מאוד לחזור אחורה ולשכנע את כולם. לציבור גדול יש פסיכולוגיה משלו ודינאמיקה משלו, ותהליך של בכי הכובש רבים קשה מאוד להפסיק. אנחנו נתקלים בתופעות דומות רבות בחיים המודרניים, פעמים רבות עמים שלמים נסחפים אחרי כיווני מחשבה או אופנות מתחלפות ללא יכולת לשנות את האווירה הכללית וללא השפעה של כוח ההגיון על הנסחפים.

הרב קוק, בספר "אורות", מביא את גישתו לנושא:
"הטבע מוצא את רדיתו בקיבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו... החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע..."

הרב קוק, אם כן, טוען שיש יותר ירידה בקיבוץ האנושי מאשר בפרטים. קבוצה גדולה של אנשים היא קרובה יותר אל השפעת הטבע, הלא מהוקצע, מאשר היחיד שיכול יותר לעבוד על עצמו. ניתן למצוא הסברים הגיוניים לתופעה זו, שאת חלקם אולי נעלה מיד, אולם הרב קוק אינו מביא לדברים הסבר ישיר. הטענה היא שהקיבוץ האנושי הוא אינסטינקטיבי יותר, קרוב יותר להתנהגות העדר של החיות ולכן הוא גם נמוך יותר מוסרית.

לדעתי ההסבר החשוב ביותר והניתן להבנה הגיונית הוא הסבר ה"מכנה המשותף הנמוך ביותר" שכבר הבאנו בעבר. כאשר אנו עומדים מול ציבור גדול הרי שיש בו מגוון רחב של דעות, אופיים, דרכי התנהגות וכו'. בין מגוון האנשים יש נעלים יותר ונעלים פחות, כאשר מה שמשותף לכולם הם דווקא הצרכים והיצרים הבסיסיים. לאדם הנעלה ביותר (מלבד בודדים ממש) יש גם יצרים נמוכים, בעוד שלאדם הנמוך אין בדרך כלל רגשות גבוהים. כלומר: כאשר אנו בוחנים קבוצה גדולה של אנשים הרי שהם יהיו משותפים בצרכים הבסיסיים (הנמוכים) שלהם. בצרכים הגבוהים- יהיו חילוקים רבים בין אחד לשני. כך, נוצר מצב שבו ציבור גדול יתקשה מאוד להתעלות לגבהים מוסריים, בגלל העובדה שכלולים בו גם אנשים שעדיין לא התחילו לעבוד על עצמם ועל מוסריותם.

מכיוון שהטבע האנושי מוצא את רדיתו בקיבוץ האנושי יותר מאשר בפרטים, הרי שבדרך כלל כל מי שפונה לרבים, לציבור גדול ומגוון, ייאלץ פעמים רבות ל"התאים את עצמו" לדרישות של הרוב ולרמתם. כיום עובדה בולטת היא שהדבר משפיע על כל כלי התקשורת ההמוניים ועל התרבות המערבית עצמה. עצם העובדה שהתרבות הזו היא "תרבות להמונים", תרבות הפונה לציבור רחב וגדול ישירות (בניגוד לעבר שבו פניה כזו היתה צריכה להיות בד"כ דרך השליט), עצם עובדה זו גורמת לכך שהיא חייבת להיות רדודה, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ובעלת אופי שיתאים לכולם, לקיבוץ האנושי, שמוצא את רדיתו...

מכאן ניתן גם להסיק לגבי השאלה שהעלנו בתחילת השיעור, אכן, לדעתי עצם היותה של תרבות או דרך חיים מקובלת על ציבור רחב כל כך ומתאימה להרבה (מאוד) אנשים, מלמדת על רדידותה. כמעט ולא יתכן לדמיין אמונה גבוהה, טובענית ועמוקה, שתכבוש את העולם בצורה כל כך סוחפת ומהירה. כל "סטטוס קוו" מצריך בדיקה, כי דבר שרבים מסכימים עליו הוא מטבעו בעייתי. לא, אין צורך לדווח עלי למכון הישראלי לדמוקרטיה, ואני לא מאמין בשלטון טוטליטארי של יחידים (אם כי אני מאמין בשלטון מלוכני של מלך המשיח, כיעד סופי)- אלא שאני חושב שמבחינה תרבותית יש מקום לבדיקה מעמיקה של כל דבר המקובל על יותר מידי אנשים. דברים עמוקים, הגיונות ודרכי חיים מורכבים, מעוררים מטבעם וויכוחים ודעות שונות, כל אחד חושב אחרת וקשה להסכים... כך שכאשר יש פתאום הסכמה רחבה על משהו, סביר להניח שהוא מבוסס על יסוד נמוך ויצרי המשותף לכל בני האדם החולקים בו. תהליך אמיתי ועמוק כובש את העולם לאט, תוך קשיים, התנגדויות ובירורים המזככים אותו ומנקים ממנו סיגים רבים.

לכן, לענ"ד, עצם היותה של התרבות המערבית "כובשת", ללא גבולות וכמעט ללא מאבק, מלמדת על היותה רדודה מאוד. נדרש מאמץ אמיתי וגדול כדי לשכנע רבים כל כך בצדקת דרכך, וכאשר זה קורה ללא מאבק, בקלות רבה מידי, הדבר מלמד על יסוד ראשוני לא גבוהה במיוחד. עובדה זו ניתנת לבדיקה במישורים רבים, אפילו בספורט, כדוגמא, אנו רואים שבדרך כלל ענפי הספורט ההמוניים הם כאלה המבוססים פחות על חשיבה, יכולת נפשית או ריכוז. ההמונים באמת נסחפים אחרי מקצועות ספורט פשוטים יותר. כך גם עיתונים המוניים הם מדרגה נמוכה ועוד... חז"ל כבר לימדונו "יגעת ומצאת תאמין", ברוב המקרים כדי להגיע להישגים אמיתיים יש צורך בעבודה קשה והישגים הנרכשים ללא מאמץ הם (פעמים רבות) הישגים מפוקפקים.

אנחנו דווקא מאמינים בהמוניות, וכולנו מחכים לזמן שבו יתקיים הפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ושיחזיקו עמים רבים בכנף איש יהודי כדי ללמוד ממנו תורה, אולם ברור לנו שמדובר בדרך ארוכה, במאמץ מרוכז (שאת רובו כבר עשינו) ולא במתכון קסם ש"יכבוש את העולם" תוך כמה עשרות שנים בודדות. התרבות העכשווית מבוססת בחלקה הגדול על יסודות בעיתיים ולכן היא גם מצליחה מאוד (!) והדרך האמיתי להתקדם היא לזכך אותה. יש לקבל מהתרבות הזו את הטוב, ולהתאמץ להסיר את הרע שבה, כשמראש ברור שבתהליך זה עתידים לפרוש רבים מהדרך. אומנם, בסופו של דבר יצליח האדם להתעלות על עצמו וליצור דרך שתהיה גם גבוהה וגם מקובלת על הרוב, אולם (לעניות דעתי) דרך זו לא תוכל להיות מבוססת על הרבה יסודות תרבותיים עכשוויים שיש בהם מעט יותר מידי יסודות לא חיוביים.

העבדות המחשבתית המודרנית היא אחת הבעיות הגדולות של כל אדם מאמין ואחת התחנות הראשונות בדרך להתעלות מוסרית היא פעמים רבות השחרור מעבדות זו.